חרדה

נו אז החלטתי, התגברתי על כל המחסומים והדעות הקדומות וחיפשתי טיפול, בייעוץ ראשוני שלחו אותי לקופת חולים שם הפנו אותי למטפלת. היא הייתה נחמדה, הייתי מגיע כל פעם לשעה ומספר מה מציק לי, היא לא אמרה יותר מדי לא הפנתה אותי לאף אחד, אבל אני הייתי בטוח שזה עוזר. אחרי כ-10  טיפולים הגיע התקף פאניקה  אחד הקשים שעברתי ולא ידעתי מה לעשות, כשסיפרתי לה על זה שבוע לאחר מכן היא אמרה לי שזה בסדר והעיקר שזה עבר וצריך להמשיך בטיפול. זו הייתה הנקודה שבה החלטתי שהטיפול שאני עובר אינו מתאים לי ושצריך לחפש משהו אחר, אם אני הייתי מטפל במישהו עם בעיה דומה בטח שלא הייתי אומר שזה בסדר, בודאי שזה בסדר! עכשיו הכל עבר אבל עברתי יום קשה ואיני רוצה לחוות אותו שוב! זה נראה לי לא רציני או לפחות לא מתאים לי ולכן בלי הודעה מוקדמת הפסקתי את הטיפול וחיפשתי ייעוץ במקום אחר…

זהו, נמאס, צריך לעשות משהו בנדון, אי אפשר יותר, וברור שזהו לא מצב סופי. לכן החלטתי בניגוד להרגשתי ללכת ולנסות לטפל בעניין, מאד קשה לאדם רציונאלי לגשת לטיפול בתחומים אלו בייחוד לאור העובדה שטיפול מעין זה נחשב ל"מוקצה" ורק ל"לא נורמאליים" ובכן נדהמתי לגלות כמה אנשים סובלים מבעיות דומות ואף חריפות הרבה יותר, רק שהמון אנשים פשוט לא ניגשים לטיפול, לפחות לא בזמן ולכן ההתדרדרות היא בלתי נמנעת, אנשים מגיעים למצבים נפשיים קשים מאד שיכלו להפתר בנקל או לפחות לא להגיע לרמת חומרה גבוהה אם רק חשבו אחרת.

לא סוד הוא הדבר שבמדינות רבות פגיה אצל פסיכולוג או מטפל כפי שהם נוהגים לכנותם היא עניין של מה בכך, ואף חלק בלתי נפרד מחייו של אדם, ישנם יתרונות רבים לפגישה אצל פסיכולוג, אחד מהם הוא היכולת להפתר מכל המחשבות החבויות שלכל אדם יש במהלך חייו ואשר נגרמות בדרך כלל בגלל חוויות עבר, שללא טיפול גורמות לבעיות נפשיות.

אז הלכתי לטיפול, בתחילה נורא חששתי מעצמי וביקשתי לפגוש מטפלת התנהגותית, זה נראה לי הרבה פחות "פסיכי" לפגוש מטפלת התנהגותית מאשר לפגוש פסיכולוג, לאחר מספר פגישות אכן היית הקלה משמעותית, אבל זה לא הרגיש לי נכון, משום מה הטיפול לא היה אפקטיבי מספיק, בעצם דיברתי די על מה שרציתי ללא הכוונה מיוחדת בטיפולים, והרבה שאלות מצד המטפלת. אני מניח שישנם מטפלים שעובדים בצורות שונות אבל אצלי כנראה זה לא עבד.

נחוש הייתי בדעתי לפתור את הבעיה שלי וניגשתי לטיפול אצל פסיכולוגית, שם בעצם החל המפנה, ומאז ועד היום אני מרגיש הקלה ממפגש למפגש. ישנם המון דברים שאני יכול לומר למטפלת כאדם זר שאינו יודע ומכיר אותי או איש ממכרי ללא חשש להשלכות החברתיות שתגרמנה עקב כך. היום בראייה לאחור, אני מצטער על דבר אחד, שלא ניגשתי לפסיכולוג מלכתחילה, ולא רק בגלל הבעיה שנתקלתי בה, אלא כדי להקל על המציאות היום יומית בה אני חי, שאמנם אינם שונה ממציאות של כל אדם אחר, אבל כפי שהזכרתי, לכל אדם יש "חבילה" ולא תמיד היא מוצאת חן בעיניו, פסיכולוג יודע לכוון את המטופל אל עבר נקודת האיזון בכל עניין ועניין.

כמו שזה הגיע, כך זה נעלם, לא הרגשתי שום דבר שונה, לא הייתי לחוץ עוד לא חשבתי על מה אם, וצריך לשים לב ש… פשוט המשכתי. הלואי והדברים היו נגמרים בזה. מספר חודשים לאחר מכן נסעתי לסוף השבוע, כשהגעתי למחוז חפצי, השטלתה עלי העלטה, לא יכולתי לתפקד ממש, ככל שאני יכול לזכור, היה זה התקף החרדה\פאניקה החזק ביותר שהרגשתי, שוב קוצר נשימה, דפיקות לב, לחץ דם משתולל, מערבולות של מחשבות שדוהרות כמו רכבת אקספרס לאבדון, ללא כל יכולת לשלוט, היום זה קצת מצחיק אותי, הייתי בסיטואציה שבה סביבי היו כל האנשים שאני סומך עליהם ולא סמכתי על אף אחד, ניסו להרגיע אותי להגיד לי להרגע ולחשוב חיובי, אבל זה לא ממש עזר, כבעבר התעקשתי לגשת לבדוק אצל רופא וניגשתי למד"א הייתי כל כך עייף שכמעט נרדמתי שם, עשו לי א.ק.ג. ונרגעתי מעט, אבל לא בדיוק. כל אותו הלילה לא יכולתי לשון, רעדתי, לא הייתי מרוכז בכלום, לא יכולתי לחשוב על שום דבר מעבר למה קורה לי? אולי אני משתגע? אולי אני הולך למות? אולי הנה הגיע זמני.

קשה לי מאד לתאר את ההרגשה, אבל מי שחווה זאת גם בטח מבין את ההרגשה, לא נעים להיות חסר אונים אל מול אנשים קרובים, ולהרגיש כאילו כולם מסתכלים עליך כאילו אתה לא בסדר או מן מבט של "מה אתה נלחץ כל כך?"  בעיניים.

בכל אופן יום לאחר מכן עדיין הייתי לחוץ נורא מחכה לפעם הבאה שזה יקרה, והתקשרתי לער"ן. אני רוצה להדגיש שזהו אחד הדברים הקשים ביותר שעשיתי בחיי, אני מתקשר לער"ן! לא האמנתי על עצמי אבל לא ממש היה אכפת לי, כל דבר היה עדיף על ההרגשה המחורבנת הזו. ער"ן היו נורא אדיבים, וראו זה פלא, ער"ן זה לא למשוגעים… ישנם אנשים שנלחצים ממבחנים ומתקשרים, נלחצים מעבודות חדשות ומתקשרים או מטיסות ועוד ועוד, אבל איכשהו במדינתינו הקטנה, עזרה נפשית מתורגמת אצל רב האנשים כנדרשת רק אצל חלק מן האוכלוסיה המוגדר "משוגעים" או "פסיכים", בכל מקרה בער"ן מי שצריך אוזן קשבת המבינה על מה אתה מדבר ולא סתם תאמר לך להרגע, החברה שם עושים עבודת קודש וברצוני להודות להם בשם כל אזרחי ישראל, כי כל אחד עלול למצוא את עצמו במצב נפשי ירוד או לחוץ או כל מצב אחד שהוא מרגיש כי אינו יכול להתמודד אתו בעצמו, ואז אין הרבה אנשים שיכולים להבין אותך, בער"ן יכולים.

היום החלטתי להתחיל את היומן האישי שלי, המטרה היא מאד פשוטה, לספר לאנשים מה אני מרגיש וחושב (לפחות דברים שאני יכול לספר) ואולי לעזור למספר אנשים שחווים חוויות דומות ולא יודעים מה לעשות עם עצמם.

בשל האופי האישי פולשני של היומן והעתיד להיות כתוב בו, אין לי כל דבר ועניין לפרסם את פרטי שכן הדברים האמורם ביומן זה עלולים להיות לי לרועץ באם זהותי תקושר לאמור כאן גם בפני חברי וגם מבחינה כלכלית והעסקתי במקומות שונים, לא שאני חושב שיש משהו לא בסדר איתי אבל נוכחתי לדעת שישנם רבים שאינם מבינים ולא יכולים לקבל בעיות של אנשים אחרים באם אותן בעיות אינן תואמות נורמה מפורשת המוכתבת על ידי הכלל, למרות שהאירוני הוא שמתוך אותם רבים ישנם לא מעט החווים חוויות דומות ואף חזקות הרבה יותר כפחי שנוכחתי לדעת.

אז ככה, אני זכר בשנות השלושים, נשוי ואב לילדה קטנה ולפני מספר שנים נתקלתי במצבים שלא הכרתי לפני כן בחיי. היום אני מודע למצב ולשמו האמיתי אולם באותו זמן לא ממש ידעתי לסווג את רגשותי והייתי די בטוח שמשהו לא בסדר אצלי.

זה התחיל כשהייתי בחו"ל בטיול, הרגשתי כאב בחזה והתעקשתי לגשת לרופא מיד בכדי לברר את פשר העניין, הכאב היה מעין דקירה בצד ימין של החזה, ואני בכל רמ"ח איברי בטוח הייתי שהנה, הנה, אני תיכף מקבל התקף לב.

כמובן שניגשתי לרופא (להזכירכם הייתי בחו"ל) הרופא בדק אותי (לחץ דם וא.ק.ג.) וכמובן שאמר לי שאני בריא כמו שור, רק שנלחצתי קצת ועלי להרגע, ביקשתי בדיקות נוספות והוא לא שעה לבקשתי בתואנה שאין לי ולא כלום וזה פשוט יעלה לי המון כסף. איכשהו נרגעתי והמצב נשכח מליבי. חזרתי ארצה וזהו.

מספר חודשים לאחר מכן, לאחר שנולדה בתי, חזרתי בערב מהעבודה, שכבתי לראות טלויזיה כהרגלי, ולפתע הרגשתי מעין חוסר נוחות בצד ימין (מדהים שזה תמיד בצד ימין ) וניגשתי לחמתי שהיא אחות במקצועה (לאחר שיחת טלפון עם הורי שייעצו לי לבדוק את הנושא) נסעתי לבית חמתי שהיה לא רחוק ממקום מגורי בשעה 21:00 לערך, וביקשתי למדוד לחץ דם, חמתי נורא נלחצה בעצמה ושאלה לפשר רצוני, ואמרתי שאני מרגיש חוסר נוחות בצד ימין.לאחר מספר דקות של דיון בנושא הרגשתי שאין לי אוויר ושאני מסוחרר ועוד שניה נופל מהרגליים, הדופק שלי האיץ בשניות ולא יכולתי לעמוד, התחלתי לרעוד בכל גופי ולא יכולתי להרגע. חמתי מיהרה והביאה לי כדור הרגעה (ולריאן) לקחתי חצי כדור, והתעקשתי לגשת למגן דויד אדום לבדיקה. ניגשתי למד"א עם חמי שם חיכה לנו רופא נחמד, סיפרתי לו את הסיפור והוא מיד אמר לי שאין לי מה לדאוג כי מה שאני מתאר הוא התקף פאניקה. לא ממש עזר לו לרופא והוא חייב היה לעשות לי בדיקת א.ק.ג. ולאחר מכן פתאום נרגעתי בבת אחת, הרגשתי כאילו רצתי מרתון מאילת לתל אביב בשעה, כאילו אין לי כח להחזיק את עצמי ורציתי רק לישון ולשכב.